ה"נס הכלכלי" הוא נחלתו של מיעוט

ראש הממשלה נתניהו מתגאה במה שהוא מכנה "הנס הכלכלי של ישראל".

ד"ר שלמה סבירסקי, ממחברי הדו"ח, טוען כי: "הנס הכלכלי שבו מתפארת הממשלה הוא במידה רבה נחלתו של מיעוט שהישגיו הגבוהים מעלים את הממוצע הכללי. נס של ממש יתרחש אם וכאשר תיטוש המדינה את מדיניות הצמצום התקציבי ותפעל למען צמיחה מאוזנת המקדמת את כלל האוכלוסייה. ההסתמכות על המגזר העסקי ובראשו ההיי טק כי ימשוך אחריו את כל המשק אין לה על מה להסתמך: מרכזי המחקר והפיתוח שהקימו כאן תאגידים רב-לאומיים, עניינם העיקרי הוא "חליבת" היכולות של ישראלים בתחומים אלה, והם מסתפקים בהחלט בהיצע כוח האדם המשכיל הקיים ואין להם כל דחף להרחיב את גבולות 'אומת הסטארט אפ' שבתל אביב וסביבתה."

אלה מובאות מן הדו"ח השנתי של מרכז אדוה, תמונת מצב חברתית 2017, שמחבריו הם שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ואביב ליברמן.

להלן כמה מן הנתונים הבולטים המופיעים בדו"ח:

צמיחה
המשק אכן צמח, אך זו צמיחה שהתבססה במידה רבה על גידול בצריכה הפרטית – ייבוא מכוניות, למשל – שסביר להניח כי הוא שיקף ביקושים של העשירונים הגבוהים והוביל לשדרוג רמת החיים שלהם. הצד השני של הדברים הוא התרחבות התעסוקה בענפים המשרתים, לרוב בשכר נמוך, את הצריכה הגוברת של העשירונים הגבוהים כדוגמת מכירות, מלצרות, נציגי מכירות, מאבטחים וכיו"ב.

"שייצאו לעבוד" – אז יצאו
בהיותו שר אוצר ניצח בנימין נתניהו על קיצוצים נרחבים במערך הביטחון הסוציאלי, תחת הסיסמא "שייצאו לעבוד". צעד זה, בתוספת תכניות שונות לעידוד התעסוקה, דחף רבים לשוק העבודה. בין השנים 2000-2016 גדל מספר המפרנסים בעשירון התחתון ב-ב-58%, בעשירון השני ב-73%, בעשירון השלישי ב-45% ובעשירון הרביעי ב-35%.
מנקודת הראות של המפרנסים החדשים, יש מן החיוב בהישארות בשוק העבודה, שכן התפרנסות מעבודה נתפסת כראויה יותר מהתפרנסות מקצבאות. אך תוספת המפרנסים, הגם שהיא העלתה במעט את ההכנסה של משקי הבית, לא היה בה כדי לשנות באופן מהותי את סולם ההכנסות. רבים מן המפרנסים החדשים נקלטו בענפים ובעיסוקים נמוכי שכר ו/או במשרות חלקיות. בחלק מהמקרים מדובר במחיר חברתי כבד, כדוגמת נשים וגברים שהועסקו רוב חייהם במקצועות שוחקים.

העשירון העליון הרוויח פי 12 מהעשירון התחתון; המאון העליון – פי 23
מאז 2012 גדלה ההכנסה הכספית ברוטו של משקי בית בכל העשירונים בשיעורים שבין 10% ל-17%. עם זאת, פערי ההכנסה נותרו גבוהים: ב-2016, ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משק בית בעשירון העליון עמדה על 58,846 ₪, פי 12 מן ההכנסה המקבילה של העשירון התחתון, שעמדה על 4,898 ₪.
הדיון באי שוויון בהכנסות מתמקד בדרך כלל בפערים בין העשירונים השונים, אולם פערים גבוהים במיוחד קיימים בתוך העשירון העליון. בשנת 2016, ההכנסה הממוצעת של המאון העליון של משקי הבית – 113,621 ₪ - הייתה גבוהה פי 2.2 מן ההכנסה הממוצעת של תשעת המאונים הנותרים של העשירון העליון ופי 23 מזו של העשירון התחתון. המאון העליון מתנתק מכלכלת ה-99%.

אמור לי מה שכרך אומר לך מה מוצאך
השיפור בשכר שנרשם לאחרונה ניכר אצל נשים יותר מאשר אצל גברים. בין 2000 ל-2015 גדל שיעור הנשים שמשתכרות מעל לשכר הממוצע מ-18.6% ל25.9%, בעוד שאצל הגברים העלייה היתה מ-37.7% ל-43.9%.
ב-2016, בראש סולם השכר ניצבו גברים אשכנזים דור ראשון שעלו עד 1989, עם שכר ממוצע של 17,640 ₪; אחריהם גברים אשכנזים דור שני, עם 15,099 ₪; גברים מזרחים דור שני, עם 14,406 ₪; גברים מזרחים דור ראשון שעלו עד 1989, עם 12,761 ₪; גברים אשכנזים שעלו לאחר 1990, עם 12,005 ₪; ונשים אשכנזיות דור ראשון שעלו עד 1989, עם 11,037 ₪.
צמצום משמעותי ביותר נרשם בפער בין גברים אשכנזים ומזרחים דור שני: ב-2016, השכר של גברים אשכנזים דור שני עמד על 15,099 ₪, 55% מעל לממוצע, בהשוואה לשכר של גברים מזרחים, שעמד על 14,406 ₪ - 48% מעל לממוצע. נשים אשכנזיות דור שני השתכרו בממוצע 9,017 ₪, 93% מן הממוצע, בהשוואה ל-8,640 ₪, 89% מן הממוצע, אצל מקבילותיהן המזרחיות.
שכרם של הערבים אזרחי ישראל היה נמוך מאוד, בהשוואה לזה של כלל השכירים/ות: ב-2016 הוא עמד על 51% מן הממוצע עבור נשים ועל 76% מן הממוצע עבור גברים.
שכר נמוך מעט יותר נרשם בקטגוריה של יהודים יוצאי אפריקה-אסיה דור ראשון שעלו אחרי 1990 – רובם ככולם, יש להניח, יהודים יוצאי אתיופיה; ב-2016 עמד שכר הגברים הממוצע בקרבם על 7,233 ₪ - 74% מן הממוצע.
בתחתית סולם השכר עומדות נשים יוצאות אתיופיה (יהודיות ילידות אסיה-אפריקה שעלו אחרי 1990) ונשים ערביות, עם שכר ממוצע של 5,376 ₪ ו-5,004 ₪, בהתאמה.

השכלה אקדמית לא תמיד מחלצת מעוני
שיעורם של משקי בית ערביים, שבראשם בעלי 16 שנות לימוד ומעלה, מתוך כלל משקי הבית הערביים שמתחת לקו העוני, עלה מ-2.6% ב-2000 ל-7.3% ב-2015. אצל מקביליהם היהודים, השיעור עלה באותן שנים מ-14.5% ל-23.7%.
ויש כאלה המוותרים לעתים על אוכל
מצבם הכלכלי של ישראלים רבים קשה עד כדי כך שהם נאלצים לעתים לוותר על סיפוק הצורך האנושי הבסיסי ביותר - מזון. שיעור המוותרים על אוכל גדל ככל שרמת ההכנסה יורדת: ב-2013, 38.5% מבני 20 ומעלה ברמת הכנסה נמוכה דיווחו על ויתור על אוכל בשל קשיים כלכליים.

לעת פנסיה, הפערים מחריפים
ב-2016, ל-25% ממשקי הבית בישראל שהעומד/ת בראשם הוא/היא בן/ת 54-25, רובם הגדול בעשירונים הנמוכים, לא הייתה כלל הפרשה לחיסכון פנסיוני. באותה שנה, ההכנסה הממוצעת מפנסיה של העשירון העליון של משקי הבית שבראשם בני/ות 68 ומעלה, שעמדה על 14,823 ₪, היתה גבוהה פי 26 מזו של משקי בית בעשירון השלישי, שעמדה על 562 ₪. השוואה עם שני העשירונים הנמוכים יותר היא לא משמעותית, שכן ההכנסות שלהם מפנסיה היו זניחות.

רק כשליש מכל שנתון מגיעים להשכלה גבוהה
מי מגיע להשכלה גבוהה? רק כשליש מכל שנתון. אם נבחן את השנתון שסיים תיכון ב-2008, נמצא כי רק 79.2% מבני/ות השנתון (גילאי 17) באותה שנה למדו בכיתה י"ב במסלול המוביל לבחינות הבגרות. בתעודת בגרות זכו באותה שנה רק 44.4% מתוך שכבת הגיל. בקרב הזכאים, חלק החזיקו בתעודה שלא עמדה בדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה. התוצאה: שיעור הזכאים שיכלו להגיש מועמדות להשכלה גבוהה עמד על 38.5% מקבוצת הגיל. בסופו של דבר, רק 32.4% מגילאי 17 ב-2008 הגיעו עד 2016 – 8 שנים לאחר סיום התיכון - לאחד המוסדות להשכלה גבוהה בישראל: אחד מתוך שלושה, לערך.
הפערים הלימודיים בין שכבות חברתיות-כלכליות רחוקים מלהיסגר: בקרב תלמידים יהודים הנמנים עם האשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, 1 עד 4, שיעור הממשיכים בלימודים אקדמיים, שהיה נמוך מאוד בשנת 2000 – 22.1%, נותר נמוך מאוד גם ב-2008 – 23.6%. זאת, בעוד שאצל תלמידים הנמנים עם האשכולות 10-8 עלה שיעור הלומדים מ-45.3% בשנת 2000 ל-53.1% ב-2008 – שיפור של 17%. ארבעת אשכולות המעמד הבינוני רשמו שיפור של 14%.

רוב הישראלים לא יכולים לקנות דירה באזור ביקוש
עבור כ-60% מאוכלוסיית ישראל, רכישת דירה באזורי הביקוש מבלי שיעמוד לרשותם הון עצמי משפחתי משמעותי גוררת עמה פגיעה ברמת החיים, עקב ההוצאה הגבוהה על תשלומי המשכנתא.

"דירות פיננסיות" – דירות להשקעה - הן נחלתה של השכבה המבוססת. ב-2016, 29.1% ממשקי הבית בחמישון העליון החזיקו בבעלותם שתי דירות או יותר – בהשוואה ל-1.6% ממשקי הבית בחמישון התחתון, 2.5% בחמישון השני ו-6.8% בחמישון השלישי.

בריאות כעסקה פיננסית
הביטוחים המשלימים והפרטיים הפכו לעסק פיננסי אדיר ממדים: ההוצאה של משקי בית על ביטוחים משלימים, פרטיים ומהשתתפות עבור תרופות וטיפולים עמדה בשנת 2000 על 4.6 מיליארד ₪ (במחירי 2016); ב-2016 היא גדלה עד כדי 13 מיליארד ₪. ניתן לטעון כי מדובר במס נוסף על המס הקרוי דמי בריאות, שאותו גובה המוסד לביטוח לאומי (ב-2016 גבה המוסד סך של כ-21.9 מיליארד ש"ח דמי בריאות). בניגוד לדמי בריאות, שהם אוניברסליים, מס הביטוחים המשלימים מיטיב במיוחד עם השכבות המבוססות.

הממשלה אינה מאזנת את כוחות השוק
המדינה אינה מאזנת את תוצאות הצמיחה הבלתי מאוזנת. ב-2015 עמדה ההוצאה האזרחית (לא כולל ביטחון) של הממשלה על 30% תמ"ג. כידוע, בישראל יש הוצאה ביטחונית גבוהה, יחסית לארצות המערב, אך היקפה הקטן של ההוצאה האזרחית היא תוצר של מדיניות הצמצום התקציבי יותר מאשר של היקף ההוצאה הביטחונית, שדווקא הצטמצם, במונחי תמ"ג.

ההוצאה האזרחית כוללת, בין היתר, את ההוצאה הסוציאלית של הממשלה - הוצאות שנועדו לסייע למשקי בית ולפרטים בעת מצוקה, כדוגמת קצבאות, שירותים לתינוקות, קשישים ונכים והטבות מס. ב-2016 עמדה הוצאה זו בישראל על 16.1% מהתמ"ג, זאת לעומת הממוצע של ארצות ה-OECD, שעמד על 21.0%.